לכל חברי על סיפון הטיטאניק, ברכות. ההשקה היתה מוצלחת. הספינה שטה במנוחה על המים הים תיכוניים. קרחונים לא נראים באופק, רק גושי חרא גדולים שצריך להתמודד איתם, אבל הנוסעים רוקדים על כל הסיפונים, וזה שכרנו בעמלנו.
רציתי רק להודות לכל הצוות וכל העושים בעבודות החצר, על עשר שנים נפלאות. האלבום השלישי המשובח יצא לעולם וההופעות נמשכות במלא המרץ, למרבה הצער בלעדי, ועד שנשוב להתאחד עלי במות, אני רוצה לומר תודה. קודם כל לתומר, גדי ואיתמר שותפיי ליצירה. המלחינים, מפיקים, מבצעים. שלושת הגדולים. לרון בונקר, שהגיטרה שלו בוכה חרש וזועקת בזעם איתנו מאז ומעולם עשור שלם. לתום שניגנה ועיבדה מן האלבום הראשון בגירסת תום דרום, ושבה להופיע ולעבד בגרסת מאירה ארמוני. לולרי בגרסת גמרניק ולולרי בגרסת קוטלר, איש הסאונד שאין מילה בעברית למה שהוא עושה. ללירן יצחק הוא קושקושון וסופות האור שהוא מוציא מפנסי התאורה.
תודה לנדב ברקן, המתרגם לשפת הסימנים הגרפית. תודה למיקי כורש החורש איתנו בפקקים, בנעימים.
וגם לרועי לזר הנהדר שהחליף, לתמיר מוסקט על מיקסוס והשראה, ולכל מי שבא ונשף בשיר כזה או אחר, או חיצצר או כינר בכינור, או נפח באקורדיון.
לדרור הדיגיטלי. לאמא של איתמר, עליזה ציגלר, שתמיד שם. לעטרה אופק שמקשטת מילים בנקודות.
ותודה ענקית: למורן מאיר, על היח"צ ועל היחס. לעידן "סולד אאוט" שטיינר שמצליח תמיד למצוא עוד אולם נידח. ולאמא של כולנו – יערה אדרי, מנהלת ההצגה הכי טובה בעיר.
בקצרה, לכל המשפחה המורחבת של החצר האחורית, שעזרה לעשות את העשור השמיני של חיי לתוסס ויצירתי, פורה, מלמד ומשמח.
תודה אהובות ואהובים.
עוד רבה הדרך לפנינו ועוד רבה המלאכה לעשות!
החצר האחורית סוגרת עשר שנות פעילות ושולחת לעולם, סוף סוף, את אלבומה השלישי זה שכבר כמה שנים מדובר בו.
אפשר לומר שזו מן טרילוגיה שמתחילה לפני עשור עם "הסיפור הגדול" שהלך לאיבוד דרך אלבום שני המדבר ביהירות של כל האופציות על השולחן בעוד החושך יורד על הארץ ועד טבח השביעי באוקטובר ומפולת חרבות הברזל המעלים את השאלה הקשה האמיתית הנועלת את האלבום השלישי בטרילוגיה האם נדע להיוולד שוב מחדש?
העבודה על האלבום הזה נמשכה כאמור ,זמן. העבודה הותנעה והתקדמה ועצרה והתחדשה שוב ושוב לפרקי זמן שונים בין בגלל עיסוקים שונים נוספים של החברים בהרכב בין בגלל בין טירור
. הקורונה, כרסום הדמוקרטיה ומערכות הבחירות החוזרות ובין סבבי לחימה וגילויי שחיתות מטורפים של דיקטטורה בהתהוות.
הרבה מן הנושאים הללו מקבלים ביטוי באלבום " הפסיקו את המוסיקה" שהתפרסם בימי הקורונה " הצוללת התשיעית," שיר ששאל שאלות שעולות בועדת החקירה או "הכל פה משובש. הכל פה השתבש".
כשאני מאזין לו כעת אני שומע אלבום חזק ומגוון. שירים בעלי עצמה ושירים נעימים ונוגעים ללב " כמו תולה את הנעליים" או :שיר אהבה של חתול הרחוב" " . ואני שומע אלבום מופק בתשומת לב וקפדנות עיבודים ונגינה רגישה ושירה מעולה של איתמר גד ותומר. שלושת המלחינים המבצעים והמפיקים.
עשר שנים. טרילוגיה של אלבומים.
בימים לא רחוקים, שקראו להם ימים כתיקונם עניין כזה היה ודאי הופך למסיבה יחצ"נית תוססת מסע של תרועות וצילצולים,אבל למי יש ראש לחגוג עם שלוש מאות ימי לחימה אלפי הרוגים מאות חטופים ומדינה מתפוררת תחת שלטון כנופיות.. מי יכול לחגוג?
נראה שהאלבום הזה ואולי כל אלבומי החצר מתארים ומתלוים או אפילו מזהירים במידת מה מתהליכי הפירוד והריקבון השלטוני שהוליכו לשביעי באוקטובר. ההפקרות וההפקרה בצד ביטויי אחדות וגבורה אבל כל אלה יזדקקו כנראה לאלבום אחר.